חוק ניקוד ההברות

חוק ניקוד ההברות המובא כאן לקוח ברובו¹ מן הספר "הניקוד הלכה למעשה", מאת ניסן נצר, הוצאת מסדה.

מושגים והקדמה:

כדי לדעת לנקד עפ"י חוק ניקוד ההברות יש לקרוא קודם הקדמה זו.

השורש הבניין והמשקל:

המילים בשפה העברית מורכבות בד"כ משלוש אותיות שורש, שאותן "יוצקים" בבניינים השונים לפועל (מסומנים בד"כ באותיות פ-ע-ל), או במשקלים השונים לשם ולתואר. (מסומנים בד"כ באותיות ק-ט-ל)

דוגמאות:

כמובן שלכל בנייני הפעלים יש צורות עבר, הווה, עתיד, זכר, נקבה וכו'.
אם באופן תאורטי נדע את הניקוד של כל הבניינים והגזרות, לא תהיה לנו בעיה כלל. מכיוון שישנם בניינים רבים לימוד זה אינו פשוט, ולכן נֻסַּח חוק ניקוד ההברות.

הדגש החזק

הדגש החזק יופיע בכמה מקרים:

1. "יציקת" שורש עם האות נ' בראשו בבניין או במשקל². האות נ' נופלת ובמקומה בא דגש חזק באות שלאחריה.
   דוגמה: השורש נ-פ-ל בבניין הִפְעִיל: הִפִּיל (הדגש באות פ' הוא דגש חזק)
2. משקלים המיועדים לשורש כפול.
   דוגמה: השורש ס-כ-כ מופיע בצורה סֻכָּה (הדגש באות כ' הוא דגש חזק).
3. משקלים או בניינים בהם יש תמיד דגש חזק.
   דוגמאות:
   הבניין פִעֵל: שִׁלֵּם (הדגש באות ל' הוא דגש חזק).
   משקל קַטָּל (בעלי מקצוע): סַבָּל, צַבָּע.
   הבניינים פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל הם הבניינים הדגושים.

מלבד שני הכללים הראשונים שגם הם קשים לזיהוי, אין חוק כללי האומר מתי בא הדגש החזק, אלא יש צורך להכיר את המשקלים השונים. עניין הדגש החזק הוא אחד הקשיים העיקריים בניקוד. במקרה בו כבר נתון לנו שישנו דגש באות, ניתן בקלות לדעת אם הוא דגש קל (פירוט בהמשך) או דגש חזק: כל דגש שאינו בא בראש מלה או אחרי שווא הוא דגש חזק.

חשיבות הדגש החזק ודרך הגייתו הנכונה:
לדגש החזק חשיבות רבה בחוק ניקוד ההברות. את האות הדגושה בדגש חזק יש לבטא פעמים: פעם אחת בחוסר תנועה (שווא נח, פרטים בהמשך), ופעם שנייה בתנועה בה היא מנוקדת. מכיוון שהביטוי רצוף, האות תישמע מודגשת.
דוגמה: ההגייה הנכונה של המילה סַפָּר היא סַפְּפָּר (sappar). וע' עוד בהמשך על הברה פתוחה והברה סגורה.

השווא

השווא מסומן בסימן זה: אְ, וכיום מבטאים אותו בד"כ כחסר תנועה. בעברית שני סוגי שוואים: שווא נח, שבאמת מציין חוסר תנועה, ושווא נע שהדרך הנכונה לבטא אותו (במבטא הספרדי) היא בתנועת e קצרה. למרות ששני סוגי השווא מסומנים בסימן זהה, יש חשיבות בסוג השווא לצורך ניקוד ההברות במלה. את השווא הנע ניתן לזהות עפ"י החוק הבא המסודר בסדר א, ב.

א. שווא הנמצא בראש מלה הוא שווא נע: מְסִבָּה
ב. שווא שני בין שני שוואים הוא שווא נע: נִכְנְעוּ (אבל בסוף מלה שני השוואים נחים: אָכַלְתְּ)
ג. [אחרי תנועה גדולה לא מוטעמת] - סעיף בעייתי. ראה בהמשך הסבר.
ד. שווא הבא באות דגושה בדגש חזק הוא שווא נע: שִׁלְּמוּ
ה. שווא הבא באות ראשונה בין שתי אותיות הדומות: מְחַלְלֶיהָ³. שווא זה אמנם נע בד"כ⁴, אבל הוא לא יחשב שכזה לחוק ניקוד ההברות, אם נעותו נובעת מסעיף זה בלבד⁵.

סעיף ג:
סעיף זה הוא בעייתי ביותר משום שחוק ניקוד ההברות מבוסס על כך שסוג התנועה (גדולה/קטנה) תקבע עפ"י סוג השווא ולא להיפך.
אפשר לנסח את הסעיף כך:
יש שווא שהוא שווא נע למרות שאינו כלול בארבעת המקרים האחרים. שווא זה מופיע בד"כ בפעלים בבניין קל (פָעַל).
דוגמאות: שָׁמְרָה, שָׁמְרוּ, שׁוֹמְרִים.
ובמקרים נוספים (שייכות זכר במשקלים מסוימים, תשלום דגש באות ר' כשבאה בשווא): שִׂמְלָתְךָ, צֵרְפוּ
גם לצורך סעיף זה (בדומה לדגש החזק) יש להכיר את הבניינים השונים וזו חולשה נוספת של חוק ניקוד ההברות.

הדגש הקל:

את חוק הדגש הקל יש לדעת על מנת להציבו במלה המיועדת לניקוד. בניגוד לדגש החזק, אין לו חשיבות בניקוד תנועות ההברות.
את הדגש הקל יש להציב בשלב האחרון: לאחר הצבת התנועות עפ"י חוק ניקוד ההברות ולאחר הצבת החטפים באותיות הגרוניות (פרטים בהמשך).
הדגש הקל יופיע באותיות בגד כפת בראש מילה, או לאחר שווא נח.
דוגמאות: גָּדוֹל, מִשְׁכָּן, תַּרְבִּית

הברה סגורה והברה פתוחה

הברה סגורה: הברה שבסופה שווא נח או דגש חזק⁶.
הברה פתוחה: הברה שאינה סגורה.
שווא נע נחשב כחלק מן ההברה שאחריו!


דוגמאות (ההברות הסגורות מודגשת, הפתוחות - לא. ההברות מופרדות במקף):
נִשְׁ-מְרוּ, אָ-כְלוּ, הִתְ-נַדְּ-דְּבוּ.

ההטעמה

בכל מלה בעברית יש הברה מוטעמת אחת.
בעברית ההטעמה יכולה להיות בהברה האחרונה, וזו נקראת הטעמת מִלְּרַע, או בהברה שלפני האחרונה ואז היא תקרא הטעמת מִלְּעֵיל.
דוגמאות (ההברה המוטעמת מודגשת):
מִשְׁטָרָה, אָכְלוּ (מלרע)
בֹּקֶר, יְרוּשָׁלַיִם (מלעיל)

התנועות

בעברית המדוברת כיום ישנן חמש תנועות: a, e, i, o, u
לכל תנועה כזו יש כמה סימני ניקוד: תנועות גדולות ותנועות קטנות:

החטפים

אותיות גרוניות (מלבד ר') אינן מקבלות שווא לעתים. במקרה זה השווא הופך לחטף עפ"י כללים שונים התלויים באות, בניקוד האות שלפניה ובסוג השווא. מסיבה זו, יש להציב את החטפים רק לאחר שקבענו את הניקוד במילה.
ככלי החטפים מפורטים כאן.
אות המנוקדת בחטף נחשבת כשווא נע, ואותיות בג"ד כפ"ת שלאחר חטף לא יקבלו דגש קל. לכן יש להציב את הדגש הקל רק לאחר קביעת החטפים.

חוק ניקוד ההברות

מטרת החוק היא לקשר בין סוג ההברה וההטעמה לבין סוג התנועה. החוק מורכב מארבעה סעיפים. בכל סעיף מובאות דוגמאות כלליות ולאחר מכן הערות וחריגים.

1.
סגורה לא מוטעמת - קטנה (סל"ק)

דוגמאות: אִרְגּוּן, עָרְמָה (קמץ קטן), סֻכָּה, הִתְפַּרְנַסְתֶּם, הַרְחֵק.

הערות:

1. גם מלות יחס וחיבור המורכבות מהברה סגורה נכללות בסעיף זה, משום שהן סמוכת למלה שאחריהן ולא נחשבות למוטעמות:
   אַךְ, גַם, עַל⁷, לִקְרַאת, אֶל⁸, אֶת⁹, שֶל, אֲשֶר, עִם, אִם, מִן¹⁰ ועוד.
   
   
2. הוא הדין גם בצורות נסמך אחרות:
   כָּל העיר, דַּג זהב, קֻפַּת חולים.
   סעיף זה אינו חל על תנועות מלאות (צירה מלא, שורוק וחולם מלא) והן נשארות גדולות: סוּס פרעה, דוֹד מרדכי, בֵּית המקדש.
   סעיף זה גם אינו חל בד"כ על צירה, ואפילו צירה חסר נשאר כך ולא הופך לסגול: עֵץ חיים, מועֵד המבחן.

2.
פתוחה לא מוטעמת - גדולה (פל"ג)

דוגמאות: עֵדוּתֵנוּ, שוֹמֵר, אָכֵן, כֵּיצָד, שִׂימִי אֵימָתַי, סִירוֹתֵיכֶם

חריגים:
בצורת בהן ראוי לבוא דגש, אין לפעמים תשלום דגש באות שלפניו, והתנועה נשארת קטנה. בפעלים הכלל הוא שבאות ח' אין תשלום דגש ובאותיות ה' ו-ע' תשלום הדגש מופיע רק בבניין פֻעָל. (באותיות א' ו-ר' הוא יופיע תמיד, ולכן הכלל נשמר). דוגמאות לפעלים בהם אין תשלום דגש ולכן הכלל פל"ג לא מתקיים:
נִחֵם, מְשֻׁחָד, מִתְנַחֵל.
שִׁעֵר, הִשְׁתַעֵל (אבל בפֻעָל: מְשֹׁעָר).
מִהֵר, הִתְנַהֵג.

כללי חלק מן השמות:
במשקל קַטָּל תשלום הדגש אינו בא ב-ח' ו-ה', ולכן כלל פל"ג אינו מתקיים:
נַהָג, פַחָח, נַחָת¹¹
במשקל קַטֶּלֶת אין תשלום דגש בהח"ע ולכן פל"ג אינו מתקיים:
צַהֶבֶת, גַּחֶלֶת, שַׁעֶלֶת.
שמות נוספים: אֶחָד, אַחַד-, אֶחָיו.

ראה בהמשך כיצד להבחין בין צירה מלא לחסר (סגול מלא מופיע רק בהברה מוטעמת, ואינו שייך לכאן), ובין חולם מלא לחולם חסר.

3.
פתוחה מוטעמת - גדולה (פמ"ג)

דוגמאות: מוֹצֵא, חַרְבִּי, נָחוּ, קָנוּ, קֹדֶם, אֶצְלֵנוּ, אֲפִלּוּ (כן, ההטעמה ב-ל')
חריגים:

1. א. מבנה סגוֹלי מן הטיפוסים:

   דֶּלֶת¹²

   פֶּתַח¹³

   שַׁעַר¹⁴

   בַּיִת

   
   ב. ניתן גם להוסיף את הסגוליים מעטים מגזרת ל"י, שבמקורן הן צורות הפסק שנשתגרו בלשון. בֶּכי, שֶׁבִי, גֶדִי, פֶּתִי, מֶשִׁי.
   
   ג. המבנה הסגולי יכול להיות גם חלק ממלה שלמה:

   אַרְנֶבֶת, נִגֶּשֶׁת¹⁵, לָשֶׁבֶת

   מִקְלַחַת, נוֹסַעַת , לָטַעַת

   שָׁמַיִם, בְּנוֹתַיִךְ, כִּפְלַיִם

   
   
2. א. כינוי מושא של המדבר-עבר: רָאַנִי, הִשְׁבִּיעַנִי
   ב. צורת מורכבות מגוף ראשון: דּוֹמַנִי, בְּטוּחַנִי חוֹשְׁבַנִי.
   
   
3. צורות הפסק מקראיות בגוף שני: שְׁמֶךָ, בֵּיתֶךָ, בּוֹאֶךָ.

הערות:
מתי יבוא סגול מלא?

1. צורת שייכות ברבים:
   במקרה בו בהברה הסופית התנועה a, הניקוד הוא בסגול מלא: יָדֶיךָ, עֲבָדֶיךָ, בָּנֶיהָ.
   במקרה אחר הניקוד יהיה בצירה מלא: יָדֵינוּ, בָּנֵינוּ. (שייכות יחיד ראה חריג 3)
   
   
2. א. בפעלים בגזרת ל"י בבינוני ועתיד - סגול מלא: קוֹנֶה, שׁוֹתֶה, יֵרָאֶה, יְשַׁנֶּה.
   בציווי - צירה: קְנֵה! שְׁתֵה!
   
   ב. בשמות מגזרת ל"י - הסגול בנפרד והצירה בנסמך: שָׂדֶה, שְׂדֵה אחוזה.

4.
סגורה מוטעמת - גדולה (סמג"ד)

כָּאן, מַחסָן, רוּץ, תַצְפִּית, יִתֵּן, שִׁלְשוֹם, מָחָר, שָׁמָּה.

חריגים:

פתח במקום קמץ:

1. שמות שנבלעה בהם נ': בַּת (במקום בִּנְתְּ), אַף (במקום אַנְף), אַתּ (במקום אַנְתְּ).
2. הברה סגורה שמקורה בשורש כפול: הַר (ה-ר-ר), חַם (ח-מ-מ) חַג (ח-ג-ג).
3. הברת סיום בשמות מרובעים כפולי הברה: תַּלתַּל, גַּלְגַּל.
4. הברת סיום במשקל פְּעַלְעַל: צְהַבְהַב, אֲדַמְדַּם, קְטַנְטַן, חֲלַקְלַק.
5. חמשת השמות המלרעיים שסיומם ע': כּוֹבַע, אֶמְצַע, אֶצְבַּע, אַרְבַּע, קַרְקַע.
6. כל הברת ay: לַיְלָה, גַיא, חַי, חַקְלַאי, אוּלַי, מָתַי, וַדַּאי.

וסימנך: לבת ההר תלתל צהבהב וכובע לילה.

עוד שמות:

1. לבַד, גג, גת, דף, טס, כד, כר, סד, צו, קב, קו, קת, שק, תן, אגם, אופַן, דבש, דרדק, הדס, זמן, חַיְדַּק, חשמל, יובל, כרַך, מורג, מחבת, מלצר, מעט, סבך, צְרָצַר

המילים שבסעיפים אלה (מלבד 6, ומלבד דבש וסבך) מקבלים דגש חזק כאשר הם באים ברבים: גַלְגַלִּים, מוֹרִגִּים.

1. בפועל (מלבד בינוני) יבוא פתח בכל הברת a סגורה בכל הבניינים: אָכַל, יִשְׁמַע, שְׁאַלְנָה, שַׁרְתְּ (אבל – מֻשְׁלָם, בבינוני).
   יוצאי דופן לכלל זה:
   א. נוכחת עבר של גזרת ל"א בבניין קל: קָרָאת, מָצָאת. האות א' הפכה מעיצור לאם קריאה.
   ב. נסתר עבר של גזרת ע"ו בבניין קל: קָם, רָץ. כאן הקמץ הוא שריד של אם קריאה שנשמטה.
   

סגול במקום צירה:

1. הכינויים הכבדים: הֶם (הֶן) כֶם (כֶן) תֶם (תֶן): לָהֶן, סִפְרֵיהֶם, שֶׁלָּהֶם.
2. חמישה שמות: אֱמֶת, עִרָפֶל, כַּרְמֶל, גַּרְזֶן, בַּרְזֶל.
   וסימנך: אמת, שכאשר ערפל בכרמל, לא תבחין שהגרזן מברזל.
   כאשר נוספת הברה, הסגול יהפוך לחיריק ויתוסף דגש חזק:
   אֲמִתִּי, עַרְפִלִּים, כַּרְמִלּוֹ.
   
3. הברה סגורה מוטעמת שלפני כינוי דגוש תנוקד בסגול (או פתח):
   יִגְאָלֶנּוּ, יֹאכְלֶנָּה, יַעַזְבֶךָּ, גְּמָלַתּוּ¹⁷.
4. בתוספת ה' המגמה למבנה סגולי תישאר התנועה המקורית: נֶגְבָּה, הַבַּיתָה, מַעְלָה.
   

ההבדלים בין חולם מלא לחסר ובין צירה מלא לחסר:

צירה מלא וצירה חסר:

1. צירה מלא יופיע כאשר ישנה י' בשורש ונוצר כיווץ דיפתונג:
   דוגמאות:
   השורש י-נ-ק בבניין הפעיל: הִיְנִיק --> הֵינִיק,
   בֵּית הספר: השורש הוא בית ולכן כולל את האות י'.
   אֵיפֹה: אי פה.
   נִרְאֵיתָ: השורש ר-א-ה.
   
   
2. צירה מלא יופיע בצורת סמיכות רבים: דִּבְרֵי, יְלָדֵינוּ

בכל שאר המקרים יופיע צירה חסר.

חולם מלא וחולם חסר:

חולם חסר יבוא במקרים הבאים:

1. משקל קֹל בגזרת הכפולים: חֹק, כֹּל, חֹם.
2. משקלים בהם יש תנועת O גדולה מוטעמת מלעילית: בֹּקֶר, פְּסֹלֶת, מִשְׁקֹלֶת, תִזְמֹרֶת.
3. בחלק מצורות המקור:
   בבניין קל: נחי ל"ה - בָּנֹה.
   בבניין נפעל: נחי פ"א: נַאֲכֹל, נחי ל"א: נִמְלֹא, נחי ל"ה: נִבְנֹה, כפולים: הִסֹּב.
   
4. תנועות O בבניין קל בעתיד ציווי ושמות פעולה:
   חסר: אֶפְקֹד, פְּקֹד, יִפֹּל, יָסֹב, לֶאֱכֹל
   מלא: פּוֹקֵד, פּוֹקֶדֶת
   
5. המשקל קְטַלְטֹל: קְטַנְטֹן, פְּתַלְתֹּל.
6. המשקל קָטֹל (צבעים): אָדֹם, יָרֹק
7. חולם המתקבל כתוצאה מתשלום דגש: מְשֹׁעָר.

וסימנך: (1)כל (2)תנועה מוטעמת מלעיל - (3)במקורו הינו (4)קל (5)קטנטֹן (6)ואָפֹר (אפור זה סוג של חוסר...) סעיף 7 לא נכלל בסימן.

ניקודן של אותיות השימוש

ניקוד ה' הידיעה

בד"כ ניקוד ה' הידיעה הוא בפתח, ולאחר מכן בא דגש חזק. דוגמאות: הַגֶּשֶׁם, הַשָּׁמַים בטבלה זו יפורטו החריגים. הקבוצה האחרונה נדירה ביותר, ולכן מומלץ להתמקד בזכירת שתי הקטגוריות הראשונות. הניקוד הנכון מודגש בתוך הדוגמה:

ניקוד ה' השאלה

בד"כ תנוקד בחטף פתח: הֲלֹא, הֲיָדַעְתָּ? הֲרָצַחְתָּ?
חריגים:

ניקוד ו' החיבור:

הניקוד היסודי הוא שווא:
וְהָאָרֶץ, וְחֹשֶךְ
חריגים:

ניקוד ו' ההיפוך מעבר לעתיד:

הניקוד זהה לניקוד ו' החיבור:
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, יִרְאוּ וָקָמוּ²²

ניקוד ו' ההיפוך מעתיד לעבר:

הניקוד זהה לניקוד ה' הידיעה.

ניקוד האותיות בכ"ל:

הניקוד הרגיל של אותיות בכ"ל הוא בשווא:
בְּמִצְרַיִם, כְּצֶמַח, לְפַרְעֹה

הניקוד משתנה במקרים הבאים:

ניקוד מ' השימוש:

הניקוד היסודי הוא חיריק ולאחריה יבוא דגש חזק: מִתְּחִלָּה
לפני י' שוואית הי' הופכת לנחה: מִירוּשָׁלַיִם
לפני אות גרונית (כולל ר') – הניקוד הוא בצירה: מֵעַתָּה, מֵרֹאשׁ, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

ניקוד ש' הזיקה:

בד"כ, בסגול ולאחריה דגש: שֶׁבָּאוּ²³
לפני אות גרונית – בסגול ללא דגש: שֶׁעָמְדָה

קישורים

כללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון העברית.

כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון העברית.

עיקרי תורת הניקוד - מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

השפה העברית - סוגיות שונות בענייני הלשון העברית.

לתגובות

¹ החוק עצמו, לא כולל את ההבחנה בין צירה וחולם מלאים וחסרים, ללא ההקדמה, וללא החריגים לפל"ג.

² וגם השורש י-ז-ע, ושורשים בעלי י' בפ' הפועל, צ' בע' בפועל, ובל' הפועל מופיעה אחת מהאותיות בקע"ת ג"ר.

³ עפ"י הבניין ראוי להופיע דגש בל', אולם כך המילה מופיעה בתנ"ך (שמות לא יד).

⁴ גם זה אינו תמיד נכון, ולפעמים השווא הוא נח: הִנְנִי, הִנְנוּ, וראה בספרו של הרב ברויאר טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, עמ' 200.

⁵ אולם לפעמים השווא נע לכל דבר מטעם סעיף ג': צָלְלוּ.

⁶ כאמור כל דגש חזק מורכב בעצם משוא נח ולאחריו התנועה בה מנוקדת האות.

⁷ אבל על שאינו נסמך - בקמץ: אל עָל

⁸ אבל אֵל במשמעות אלוקים מנוקד בצירה.

⁹ אבל אֵת חפירה

¹⁰ אבל מִין במשמעות סוג.

¹¹ זאת עפ"י האקדמיה. שיטה אחרת: נֶהָג, פֶחָח (בדומה לניקוד ה' הידיעה), וגם עפ"י זה לא מתקיים פל"ג.

¹² אולם כ- 40 מילים תנוקדנה בצירה: אֵבֶל, אֵבֶר, אפר, אצל, אשל, אשת-, הלך, חבל

(מלשון כאב), חלב, חלק, חמת, חפץ, חצי, חקר, חרם, חשק, יצר, נטל, נצר, סבל, סבר, סדר, ספל, ספר, עבר, עגל, עדן, עזר, עמק, עסק, ערב (תערובת), ערך, עשב, פשר, תכף, תכלת.

¹³ אבל מֵזַח, מֵצַח, נֵתַח, תֵּמַהּ, תֵּשַׁע

¹⁴ וגם עתיד מקוצר של פעלי ל"י הפותחים בגרונית: יַעַל (=יעלה) יַעַשׂ (=יעשה) יַעַן (=יענה)

¹⁵ המבנה הרגיל בהווה יחיד נקבה: אוכלת, נשמרת, משלמת, מתקרבת וכד'

¹⁶ המבנה הרגיל בהווה יחיד נקבה כשל' הפועל גרונית: פותחת, נשמעת, מפקחת, מתפתחת וכד'

¹⁷ וגם גְּמָלַתְהוּ, אֲכָלַתְהוּ

¹⁸ אבל לא בשמות פעולה של נחי ל"ה: לִרְאוֹת.

¹⁹ באות ח' נכלל בסעיף גם חטף קמץ. דוגמה: הֶחֳדָשִׁים

²⁰ זהו הניקוד גם לפני הברה מוטעמת בסוף פסוק, אפילו שאינה בצמד: "גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (שמואל א' יז, ד). אולם כאשר המילה אינה בסוף פסוק, הניקוד במקרה שאינה בצמד יהיה רגיל: "זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" (שמות כח, טז).

²¹ עפ"י כלל זה, הקמץ באות ו' הוא קמץ קטן. אומנם יש חולקים ומבטאים אותו כקמץ גדול, וע' הנחיות לקורא בתורה ובהפטרה לרב מרדכי ברויאר בתוך חמישה חומשי תורה הוצאת חורב עמ' [7]

²² אבל שלא בצמד: וְקָם הָעָם הַזֶּה (דברים לא, טז)

²³ בתנ"ך ישנה גם צורה בפתח: "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (בראשית ו, ג), "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" (שיר השירים א, ז)

free hit counter